פסק הדין ניתן לאחר שעלה מבירור שנערך לאחרונה כי עקב טעות לא נקבע התיק לתזכורת פנימית ביומנו של הח"מ ולא ניתן פסק דין בתביעה.
מדובר בתביעה כספית בסך של 671,520 ש"ח שהגישו התובעים נגד הנתבעים.
ביום 23/7/97 התקשרו התובעת 1, NETELLA LIMITED (להלן: "
התובעת") והנתבע 4, מר אבי חדד (להלן: "
אבי") בהסכם אופציה למכירת מניות (להלן: "
ההסכם") שלפיו ניתנה לתובעת אופציה לרכישת מניות של הנתבעת 2, מטיילי אברהם בע"מ (להלן: "
החברה") שהיו בבעלותו של אבי. בהסכם נקבע בין היתר כי התובעת תפעל לשם בדיקת מסמכים הקשורים לחברה, וכי היא מתחייבת להודיע לאבי עד יום 31.12.99 בדבר החלטתה באם לממש את האופציה המוקנית לה על פי ההסכם. בנוסף ואל מול זאת נקבע בהסכם כי בתמורה למילוי התחייבויותיהם של אבי והחברה תעמיד התובעת לטובת החברה ערבות בנקאית אוטונומית בלתי מותנית על סך 120,000$ אשר לא תהא לפירעון עד יום 31.8.98, כאשר עד מועד זה תהא רשאית התובעת להודיע לאבי על מימוש האופציה כנגד מימוש הערבות או לחילופין על ביטול ההסכם כנגד החזרת הערבות. בתחילה הועמדה ערבות בנקאית שהייתה בתוקף עד חודש אוגוסט 1998, אולם בהמשך הוארך תוקפה של הערבות מספר פעמים ולמשך כמה שנים. בשלב מסוים הוסב והוחלף המוטב בערבות לנתבעת 1, מטיילי אברהם לוד (2000) בע"מ (להלן: "
החברה החדשה"), ובמקביל שועבדה משאית שבבעלותם של החברה החדשה ומר אהרון חדד (להלן: "
אהרון") לטובת חשבונה של התובעת בבנק.
על פי כתב התביעה, התובע 2 אשר הוגדר בכתב התביעה "תובע פורמאלי", עו"ד ארנון חטר ישי (להלן: "
התובע"), שימש נאמן של התובעת שהינה חברה זרה הרשומה כדין בחו"ל ובישראל. בכתב התביעה נטען כי בהתאם להוראות ההסכם ובטווח המועדים המוסכמים, הודיעה התובעת לאבי על אי מימוש האופציה ודרשה להשיב לידיה את הערבות הבנקאית, אך למרות הודעות חוזרות ונשנות לא השיבו הנתבעים את הערבות וטענו לקשיים וחוסר יכולת להשיבה. לטענתם של התובעים, לבקשת הנתבעים ולפנים משורת הדין הסכימו להאריך את תוקף הערבות, ובהמשך אף להחליף את המוטב בערבות עקב קשיים כלכליים שאליהם נקלעה החברה וכדי להימנע מפדיון הערבות על ידי צדדים שלישיים. עוד נטען כי התובעת דרשה ביטחון לכספה ולצורך כך שועבדה המשאית שבבעלותם של החברה החדשה ואהרון, ובהמשך, לאור פירעון הערבות ולצורך הסדרת חלק מהחוב של הנתבעים לתובעת, מסרו הנתבעים לתובעת כ- 30 שיקים על סך 5,000 ש"ח כל אחד, ברם השיקים לא נפרעו ויתרת החוב לא שולמה. בכתב התביעה תואר כיצד הבנק פעל לתפיסת המשאית ומימושה במסגרת הליכי הוצל"פ, וכיצד בעקבות לחץ ותחנונים של הנתבעים אשר ביקשו לשלם את החוב באמצעות רווחים שיפיקו מהמשאית, ניאותו התובעים לשחרר את המשאית כנגד תשלום בסך של 220,000 ש"ח. על פי כתב התביעה, גם לאחר שחרור המשאית ועת נותר בבנק חוב של 100,000 ש"ח בלבד, לא שולמה יתרה זו על ידי הנתבעים, ולפיכך נתפסה המשאית שוב על ידי כונס נכסים, כאשר בסופו של דבר נודע לתובעים כי החוב נפדה על ידי הנתבעים או מי מטעמם והם קיבלו לידם טופס שחרור של המשאית. במסגרת הטענות המשפטיות של התובעים הועלו בין היתר גם טענות בדבר מצגי שווא, גזל ומרמה, אך אלה לא באו לידי ביטוי בחלק העובדתי של כתב התביעה.
לאור האמור בכתב התביעה התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את סכום הערבות הבנקאית, 120,000 דולר ארה"ב, שהינם שווי ערך לסך של 521,520 ש"ח בתוספת "העלויות בגין העמדת הערבות והארכתה במשך השנים" בסך של 100,000 ש"ח וכן "סעד כללי בגין חוסר תום לב בניהול מו"מ, ובקיומו של ההסכם, בגין המרמה ומצגי השווא של הנתבעים ובגין יתר עוולותיהם" שהועמד על סך של 50,000 ש"ח.
כתב ההגנה מטעם הנתבעים 1, 2 ו- 4 מפנה בין היתר לסעיף 6 להסכם שלפיו היה על התובעת להודיע על ביטול ההסכם כנגד החזרת הערבות הבנקאית עד ליום 31.8.98, ונטען כי משלא הודיעה התובעת על החלטתה בדבר אי מימוש האופציה עד המועד הנ"ל, אין לתובעים כל עילה בהתאם להוראות ההסכם. עוד נטען כי הנתבעים ניסו לסייע לתובעים, ולכן מטעמים של חסד ולפנים משורת הדין נענו לבקשתם להאריך את תוקף הערבות על מנת שלא תמומש מיידית, והתובעים ניצלו זאת לרעה בעת הגשת תביעה זו. על פי כתב ההגנה, הבנק פעל למימוש המשאית עקב הפרת התחייבויותיהם של התובעים כלפיו, והתובעים שילמו את החוב משידעו כי מדובר בחוב שלהם ושלהם בלבד. הנתבעים 1, 2 ו- 4 הכחישו את הטענות בכתב התביעה בדבר מצגי שווא, גזל ומרמה וטענו כי מדובר בטענות בעלמא וללא כל פירוט כנדרש.
בכתב ההגנה מטעם הנתבע 3 נטען כי נתבע זה, אהרון, אינו קשור במישרין או בעקיפין למחלוקת שבין התובעים לבין מי מהנתבעים האחרים, וכי לא עשה דבר מעבר למתן הרשאה לשעבוד הרכב שהיה רשום על שמו ועל שם החברה החדשה לטובת חשבונה של התובעת, וזאת לבקשתו של בן דודו אשר כלל לא מוזכר בכתב התביעה. לטענתו של אהרון, לא זו בלבד שאין לתובעים כל עילת תביעה כנגדו, אלא שלמעשה התובעת היא זו שחייבת לו כספים, הואיל ושילם לבנק מכיסו הפרטי סך של 100,000 ש"ח + הוצאות בגין חובה של התובעת לצורך שחרור רכבו. אהרון הצהיר כי נשא בחוב לא לו מחוסר ברירה, היות והמשאית היא מקור פרנסתו היחיד והנזק הנגרם לו בעת עיקולה הוא רב. עוד טען אהרון כלל לא היה צד להסכמות שבין הנושה, כונס הנכסים והתובע, וכי לא ניתן היה לשנות את תנאי המשכון ללא ידיעתו והסכמתו. בנוסף העלה אהרון טענות לחוסר תום לב של התובעים אשר ידעו על ההליכים לשחרור המשאית, אך הגישו בקשות להטלת עיקולים ונקטו בהליכים משפטיים רק לאחר הוצאת כתב השחרור.
התובע ערך תצהיר עדות ראשית מטעם התובעים שבו הצהיר כי הינו נציג ומורשה מטעם התובעת וחזר על הטענות בכתב התביעה. על פי תצהירו של התובע, עוד בטרם חלפה תקופת האופציה וגם לאחריה ניסו הנתבעים ונציגיהם לשכנע את התובעים לממש את האופציה, ולאחר הודעת הביטול, ביקשו מהתובעים להמשיך ולהאריך את תוקף הערבות וכן לסייע לנתבעים ולשתף עמם פעולה על מנת לאפשר להם לשלם את סכום הערבות. בנוסף הועלתה בתצהיר לראשונה טענה שלפיה בסמוך לאחר ההתקשרות בהסכם התברר לתובעים כי הוצגו בפניהם מצגי שווא שהיו "חמורים עד כדי אפשרות שהם שוללים את הבסיס להתקשרות בהסכם" (סעיף 17 לתצהיר), והדבר מצא ביטוי מפורש בכך שבניגוד למוצהר, כל ולכל הפחות רוב כלי הרכב של החברה וכן זכויות אחרות שלה היו משועבדים לבנקים ולגורמים שונים. התובע חזר על הטענה בדבר מתן הודעה על אי מימוש האופציה בטווח המועדים המוסכמים, וכן הצהיר כי אף לא נעשו פעולות כלשהן מטעם מי מהצדדים למימוש האופציה בפועל. התצהיר מפנה בין היתר למסמך הנושא לוגו של החברה החדשה שנחזה כי נכתב ביום 4/4/01 וכותרתו "פירוט חובות והתחייבויות", והוצהר כי במסמך זה העלתה החברה החדשה על הכתב את חובה כלפי התובעים שלדידה עמד נכון ליום 4/4/01 על סך של 600,000 ש"ח. על פי תצהירו של התובע, "הנתבעים כולם פעלו יחד ולחוד תוך שיתוף פעולה ביניהם, ובמיוחד בהיותם בני משפחה הפועלים יחדיו ובין היתר, כמבואר, פועלים הן אישית והן במסגרת חברות שמוחזקות על ידם ו/או שהם משמשים בהן כבעלי מניות ו/או מנהלים" (סעיף 39 לתצהיר).
הנתבעים 3 ו- 4 ערכו, כל אחד בנפרד, תצהירי עדות ראשית שבהם חזרו על חלק מהטענות בכתבי ההגנה שהוגשו מטעמם. בנוסף נטען בתצהירים אלה כי הטענות בסעיפים 13-22 לתצהיר עדותו הראשית של התובע הינן בגדר הרחבת חזית אסורה.
במהלך הדיון נחקרו המצהירים ולאחר מכן הוגשו סיכומים בכתב.
דיון
הנתבעים 1, 2 ו- 4
אין חולק כי אבי קיבל את מכתבו של התובע מיום 17.3.99 שלפיו התובעת החליטה שלא לממש את האופציה לרכישת מניות החברה (ראו עדותו של אבי בעמוד 56 לפרוטוקול מול שורות 5-10). הצדדים חלוקים אם הודעת התובעת בדבר אי מימוש האופציה נמסרה במועד המוסכם, ואם בנסיבות העניין זכאית התובעת להחזרת כספי הערבות הבנקאית שהעמידה.
על פני הדברים, קיימת סתירה פנימית בהסכם (נספח א' לכתב התביעה) לעניין המועד למסירת הודעה על החלטת התובעת אם לממש את האופציה. על פי סעיף 4.1 להסכם, היה על התובעת למסור את ההודעה עד ליום 31.12.99, בעוד על פי סעיף 6 להסכם אשר עוסק בהעמדת הערבות הבנקאית, היום האחרון שבו היה על התובעת להודיע על החלטתה בעניין מימוש האופציה ובעניין מימוש או החזרת הערבות הינו 31.8.98.
בטרם אדון בפרשנות ההסכם ובמשמעות שיש לייחס להתנהלות הצדדים בעסקה נשוא ההסכם, אציין כי מהעדויות שהובאו בפני בית המשפט עלה שהמעורבים העיקריים בעסקה היו התובע ומר אמיל חדד (להלן: "
אמיל"), אביו של אבי. יובהר כי אמנם ההסכם נחתם בין התובעת לבין אבי, אולם בחקירתו הנגדית העיד אבי כי "האמת שאני לא הייתי, חוץ מלחתום לא התעסקתי יותר מדי עם ההסכם הזה. הכל אבא שלי היה מולו" (עמוד 52 לפרוטוקול, מול שורות 4-5), ובהמשך אף העיד "או. קי. תקרא לי איש קש" (שם, מול שורה 9). אף על פי כן, בעוד שהתובע הגיש תצהיר עדות ראשית שבו הציג את גרסתו העובדתית לגבי כוונת הצדדים בעת ניסוח ההסכם ולגבי המגעים ביניהם לפני ואחרי חתימת ההסכם ואף נחקר על כך בחקירה נגדית, הנתבעים בחרו שלא לזמן את אמיל להעיד מטעמם, ויש לזקוף זאת לחובתם.
התובע הצהיר כי ההודעה בדבר אי מימוש האופציה נמסרה בהתאם להוראות ההסכם ובטווח המועדים המוסכמים (סעיף 12 לתצהיר), וזאת בין היתר על פי סעיף 4.1 להסכם. כאשר נשאל התובע על המועד שנקבע בסעיף 6 להסכם, העיד כי כוונת הצדדים הייתה להעמיד ערבות בנקאית למשך יותר משנה, אך הבנק דרש לקצוב את הערבות לשנה אחת בלבד ולכן הועמדה הערבות הראשונה עד לחודש אוגוסט 1998 (עמוד 19 לפרוטוקול).
על פי תצהיר עדותו הראשית של אבי היה על התובעת לפעול לפי סעיף 6 להסכם ולהודיע על החלטתה בנוגע למימוש האופציה עד ליום 31.8.98, אולם מחקירתו הנגדית של אבי עלתה גרסה שונה. ראו עדותו בעמוד 50 לפרוטוקול, מול שורות 4-9:
"ש. אני רואה בסעיף 4.1 אני מראה לך, אין לך את זה פה אני רואה, תקופת האופציה, הקונה מתחייב להודיע לאבי עד יום 31/12/99 בדבר החלטות באם לממש את האופציה המוקנית לה על פי ההסכם. זה נכון?
ת. כן.